במאבק הבלתי פוסק נגד הפרעות ניווניות עצביות כגון אלצהיימר, פרקינסון והנטינגטון, עולה תגלית פורצת דרך מאוניברסיטת טקסס באל פאסו. חוקרים, שחקרו את המקורות הבלתי סבירים ביותר – בזבזו בשטחי קפה – חשפו נשק פוטנציאלי נגד התנאים המתישים הללו שפוקדים מיליונים ומכבידים על תקציבי שירותי הבריאות עם עלויות שנתיות של מאות מיליארדים.
מי שמוביל את התפקיד הוא ג'יוטיש קומאר, דוקטורנט במחלקה לכימיה וביוכימיה, יחד עם מאהש נאראיאן, Ph.D., פרופסור מכובד ועמית של החברה המלכותית לכימיה. הצוות שלהם זיהה נקודות פחמן קוונטיות (CACQDs) המבוססות על חומצות פחמן (CACQDs), הניתנות משחית קפה משומשת, כגורם מבטיח בהגנה על תאי מוח מפני נזקים הקשורים בדרך כלל למחלות ניווניות עצביות, במיוחד אלו המוגברות על ידי גורמים כמו השמנת יתר, הזדקנות וחשיפה למחלות. רעלים סביבתיים.
ממצאיהם, המפורטים בכתב העת Environmental Research, מסמנים קפיצת מדרגה משמעותית. "CACQDs יכולים לחולל מהפכה בטיפול במחלות נוירודגנרטיביות", קובע קומאר. שלא כמו טיפולים קיימים שרק מנהלים תסמינים, CACQDs מכוונים לגורמים השורשיים – הגורמים המולקולריים של מחלות אלו. מחלות ניווניות עצביות, המאופיינות באובדן נוירונים, פוגעות בתפקודים בסיסיים ומורכבים – מתנועה ודיבור ועד ליכולות קוגניטיביות.
אורח חיים וגורמים סביבתיים בשלבים מוקדמים של מחלות אלו מובילים לרוב להגברת הרדיקלים החופשיים והצטברות שברי חלבון עמילואיד במוח, התורמים להתקדמות מצבים אלו. הצוות של קומאר גילה ש-CACQDs מציעים הגנה עצבית במודלים שונים של מחלת פרקינסון, במיוחד אלה המושרים על ידי חומר ההדברה paraquat. ה-CACQDs הוכיחו יכולת לנטרל רדיקלים חופשיים ולמנוע הצטברות חלבון עמילואיד, כל זאת ללא תופעות לוואי בולטות.
פריצת דרך זו מעידה על כך שהתערבות מוקדמת בטיפולים מבוססי CACQD עלולה לסכל את ההופעה המלאה של מחלות כמו אלצהיימר ופרקינסון. חומצה קפאית, פוליפנול הידוע בתכונותיו נוגדות החמצון, מסוגלת באופן ייחודי לחצות את מחסום הדם-מוח, ובכך להשפיע ישירות על תאי המוח. גישת ה"כימיה הירוקה" של הצוות להפקת CACQDs מפסולת קפה – שטחי בישול ב-200 מעלות למשך ארבע שעות – היא ידידותית לסביבה וחסכונית, מה שהופך את זה לפתרון בר קיימא.
הפרויקט, הכולל תרומות ממספר רב של סטודנטים לתארים מתקדמים ותואר ראשון ב-UTEP, כולל סופיה דלגדו, כיום דוקטורט. סטודנט באוניברסיטת ייל, מסמל מאמץ קולקטיבי בקידום מדעי. בעוד Narayan וקומאר מודים שהמסע קדימה הוא ארוך, הפוטנציאל של פיתוח טיפול מונע פשוט מבוסס גלולות לרוב ההפרעות הנוירודגנרטיביות שאינן נגרמות גנטית נותר מגדלור של תקווה.